יום שני, ספטמבר 16

▐ קשר שקר

ביום שני ה-5 לאוגוסט התקבץ קהל רב בגני התערוכה בתל-אביב. ביום שני ה-5 לאוגוסט הגיעו אנשי ציבור רבים, עיתונאים וידוענים, לאירוע חשוב ביותר. כולם לבושים היטב, כולם מתועדים היטב. ביום שני ה-5 לאוגוסט עמדו שומרים בכניסה, דוגמניות התרוצצו ואפים פודרו. הרי זהו יום חשוב, יום שני ה-5 לאוגוסט, היום בו תציג רשת 'רנואר' את קולקציית החורף הקרובה שלה. לפחות כך כולם חשבו. שבוע לאחר מכן, באותו מקום ממש, עלתה המערכה השניה של אותו מחזה. השחקנים כמעט אותם שחקנים, הקהל נשאר כשהיה, הסיפור אותו סיפור, רק התאורה השתנתה. סצינה חדשה לאותו סיפור נושן.

בחודש שעבר העלו רשתות האופנה המובילות בישראל 'קסטרו' ו-'רנואר' את תצוגות החורף שלהן. למשפט זה הקדשתי מחשבה רבה וניסוחו לא מקרי. לא סתם הצירוף "הציגו את קולקציות החורף שלהן" לא נוכח בתוכו. דיוק זה לא הופיע בעיתונים ובאתרים אשר סיקרו את מה שנראה על המסלולים- הוא אפילו לא הושמט, הוא פשוט לא נכתב. וחבל, כי אותו דיוק מצביע על הנקודה- ישנו קשר מועט בין מה שמופיע על המסלול לבין מה שיגיע לחנויות.


 מוכרים מוצר קיים באמצעות אחד שלא. צילומי מסך מכתבות וסיקורים של תצוגות 'רנואר' ו-'קסטרו' לחורף 2013-2014 
























"כל אורח קיבל שני קטלוגים" סיפר לי אחד מהנוכחים בתצוגה של 'רנואר'. הוא סיפר כי הראשון הציג את מה שנראה על המסלול בצילומים מוקפדים ומוצלחים, ואילו בשני ניתן היה לראות את מה שיגיע בסופו של דבר למדפים. גם בגליון ספטמבר האחרון של מגזין 'GOstyle' מבית 'ידיעות אחרונות' כתבה טל אלבלנסי-פרבר בטור הביקורת שלה כי "בשנתיים האחרונות מעלים ב'רנואר' תצוגות לא רעות...ובפועל משגרים לחנויות בגדים משעממים וחסרי כל סטייל...לכן אין טעם להעביר ביקורת או להתייחס למה שנראה על המסלול". אך לא כמו טלי, ההתייחסות הכמעט בלעדית של התקשורת לקולקציה של 'רנואר' הייתה בנוגע למה שנראה על המסלול, לצד ביטול טוטאלי של המציאות. ניתן להבין למה- מה שנראה על המסלול מרהיב יותר ממה שמגיע לחנויות, זוהר יותר ומוקצן יותר. מדובר בפריטים חד-פעמיים שנתפרו לצורך אותה תצוגה/הצגה, שמציגים לנו חזון והשראה. נוצר מצב של דיסוננס(מעצבן, יש לומר) שיוצר רושם מוטעה ובצורה הפשוטה ביותר מוכר מוצר קיים באמצעות אחד שלא.
העניין המטריד בשיטה זו הוא חוסר ההתייחסות של הקהל כלפיה. עד כה לא נשמע אף לא ציוץ בעניין, דבר שנראה מוזר במקצת בעולם של רשתות חברתיות ומחירי קוטג' גבוהים. הקהל מקבל את השיטה, הולך לחנות לקנות ג'ינס בגזרה גבוהה בעוד הוא מפנטז על ג'קטים מעוטרי רקמה.

• איך בכל זאת משיגים את אותם פריטים נחשקים?
דניס קל, אשר ניהל סניף של רשת 'קסטרו', מספר איך עובדת השיטה. "פעם המודלים, אותם 'ואן פיסים', היו מגיעים אחרי התצוגה לשואו רום של 'קסטרו' בבת ים, איפה שהמשרדים, אך הוא נסגר. היום מה שמגיע ממוקם ב'קסטרו' תל אביב(סניף הדגל בדיזינגוף סנטר) ומה שלא מספיק להגיע זה דברים שסלבס או אנשים שיש להם כוח בעניין דרשו לקבל או לקנות לפני כולם" הוא מספר. "בדרך כלל זה מוצג על סטנד או על קיר והמחירים טיפה יותר גבוהים מהקולקציה הרגילה". כך למשל לפני שנה בדיוק נתקלתי בסניף הדגל בזוג נעלי עור בצבע ניוד מעוטרי ניטים בקדמתם, אשר הופיע בתצוגת הקיץ בחורף שעבר. הזוג היחיד הזה, שהיה במידה 44, נעשה לשם דוגמן אשר נועל מידה זו ומחירו היה כ-500 שקלים.

הרבה נכתב ונאמר על אירועי הענק הללו. נכתב כי הם גרנדיוזיים, נכתב כי התצוגה הייתה מוצלחת, שגל גדות שוב נפלה או שהסניקרס נראו כמו העתק של אלו של ריק אוונס. ספלי קפה רבים נשתו, גלגלי מוח משומנים עמלו. מאתיים מילה, אלף מילה או אפילו כתבת שער- תעשייה שלמה לא מדברת על החשוב באמת.

יום שלישי, יולי 2

▐קוביות משחק | ראיון עם אורן הורוביץ


⌡  חוזרת למשהו מתוק ותמים. מתוך הקטלוג של "Groozini". צילום: אורן הורוביץ  
הרגע בו זיהיתי את אותם לוחות צבעוניים מילדותי זכור לי במיוחד מהראיון עם אורן הורוביץ - מעצבת בעלת ליין התכשיטים "גרוזיני". היו אלו משטחים משולשים מפלסטיק צבעוני, אשר להם שיניים קטנות שמאפשרות משחק חיבור ליצירת צורות גיאומטריות תלת-מימדיות. "אפשר לשחק איתה בכל דרך אפשרית" אומרת אורן כתגובה להתלהבותי מהשרשרת מהם היא עשויה. "אתה יכול ליצור לבד את השרשרת. ראיתי אנשים שעשו מזה צלב" היא מוסיפה, ואני עסוק בזכרונות עבר.

אורן, בת 19, מתגוררת בזכרון יעקב. עוד בילדותה אהבה להתעסק במלאכת יד. "המשפחה תמיד באה לתקן תכשיטים שנשברו" היא מתגאה. תחילה החלה את לימודיה בחטיבת הביניים המקומית, אך מהר מאוד הבינה כי זה לא המקום בשבילה. בשלב מסויים היא עקרה חייה לחיפה, שם התגוררה בעיקר אצל סבתה והחלה ללמוד במגמת עיצוב אופנה בתיכון לאומנויות ויצ"ו. לאורך כל שנות הלימודים שם היא הפגינה קלילות וקריצה חצופה ומשעשעת. לפרוייקט הגמר שלה היא קראה "The Industry of Religion", הוא עסק בצד החומרני של הדת ובו הציגה אווטפיט הכלל שימוש רב בהדפסים כמו ברקוד וויטראז' של כנסיה. "עבודת הגמר של אורן זכורה לי היטב בגלל התכשיטים שעיטרו את הבגד וכבר אז חשבתי שהיא צריכה להתפתח בתחום בתור אחת שיש לה את הנתונים" כותבת לי בכר, אחת מהדוגמניות בקטלוג הליין. אך הרצון לעסוק בתחום, לפחות בתקופת לימודיה, הלך ונעלם. "ככל שלמדתי עיצוב אופנה ככה ידעתי שאני לא אעסוק בזה" היא מספרת לי. "הבנתי שאני אוהבת אופנה, אבל ליצור אותה זה לא משהו שהייתי רוצה לעסוק בו. זה קשה, זו עבודה שהיא בעיני יותר מעשית ופחות עיצובית".
עם הידע והנסיון שהיא צברה שם, ועם הידיעה שהיא בכל זאת רוצה לעסוק בתחום עיצובי, היא הקימה את הליין וקראה לו "גרוזיני". "זה נטו בדיחה" היא מחייכת. כנראה שאני לא הראשון ששואל על משמעות השם. "כשהייתי קטנה הייתי אצל השכנה שלי והיה לי צעיף קצת מוזר. אחותה הגדולה, שהייתה אז בי"ב, הסתכלה עלי ועשתה לי כזה 'מה זה הצעיף הגרוזיני הזה?!'" היא מספרת לי וממחיזה את תגובתה של האחות הגדולה. "זה נדבק לי, הקטע הזה. פתאום זה עלה לי, ואמרתי שגרוזיני זה השם הכי מוזר לתאר משהו. בוא ניקח את זה, ונקרא ככה לתכשיטים שבסך הכל הם די לא רגילים ו...לא 'גרוזינים'. עם הזמן הבנתי שבארץ מתייחסים לזה כדבר שלילי, אבל אף אחד לא נפגע בינתיים".


תארי לי את תהליך העבודה שלך.
"אני לא מתכננת את תכשיטים שלי. אני הולכת למקומות שאני מכירה, או למקומות רנדומליים לגמרי. כבר הלכתי לחנויות קטנות של מוסלמים בלונדון- שם מוצאים את הדברים הכי שווים. אין מה לעשות, את רוב הדברים שלי מצאתי ברחוב".

ככה שבעצם אפשר להגדיר את רוב התכשיטים שלך כוואן-פיס.
"תשעים אחוז מהדברים שלי הם וואן פיס. אני לא חושבת יותר מדי- אם אני רואה משהו שאני אוהבת או משהו שיש לו פוטנציאל- אני פשוט לוקחת, לא משנה מה". לאורך כל השיחה ניתן לראות כי אורן מייחסת את ה"פיצ'פקעס" שהיא קונה ומוצאת לעצמה, דבר אשר מעיד על חיבור גדול אליהם, כאילו היו אלו צעצועיה שלה שאתם היא עדיין משתעשעת תוך כדי העבודה. וזה נכון- את רוב הצעצועים והחפצים אורן אוגרת עוד מגיל קטן. "אם היית רואה את כמות השטויות שבחדר שלי..." היא צוחקת. "אני יודעת שמתישהו אני אשתמש בזה. בסופו של דבר כשאני באה ועושה את השיט שלי זה מתחבר. הכל אפשרי עם דבק חם"

ואיך את יוצרת תכשיט שיש בו גם משהו שאומר "חיברתי את זה בעצמי" אך גם שומר על רמה מסויימת?
"תראה, הגימורים בעיני זה הדבר הכי חשוב בתכשיטים. זה שתוך כדי העבודה למדתי. כשאני משתמשת בכל הרדי-מייד שאני קונה אני בוחרת כאלו באיכות טובה ולא במשהו שייקרע תוך שניה. זה הקונטרסט בתכשיטים שלי- יש את הצעצועים, את השיט שמצאתי ברחוב, ויש את האיכות"

מה היו התגובות של אנשים שראו את 'גרוזיני' לראשונה?
"אני לא אשכח שכאשר הראיתי לאמא שלי את התכשיטים בפעם הראשונה היא התחילה לצחוק. היא אמרה שזה פשוט תכשיטים עם קריצה, יש בהם הרבה הומור. היא אהבה את זה מאוד, וזה בעיני חשוב- הרבה אנשים באים לדוכנים שלי, ואם התכשיטים מעלים בהם חיוך זה מספיק לי, כי...That's what is all about". "זה נחמד לראות שאנשים מבינים את ההומור, את היצירתיות".



⌡  למעלה: שרשרת חי. למטה: שרשרת הלוחות הצבעוניים מילדותי  

תגובות כמו זו שלי מתחילת הראיון הנן דבר שכיח בקרב הקהל הנחשף לתכשיטיה של אורן. חיילי צעצוע, אותיות מגנטיות והרבה הומור הם רק חלק מדימויים המזוהים כל כך עם תכשיטיה; הקסם שבהם, החזרה למשהו מתוק ותמים שכולנו מכירים מהילדות הם המייחדים את מתכשיטיה, אשר הקו המנחה ליצירתם הם שעשוע והנאה בלבד.
כשאני שואל אותה איך היא מגדירה את סגנון תכשיטיה, היא בוחרת במילה "כיף". "בהתחלה קראתי לזה בדיחה. בדיחה זו מילה קצת שלילית, אז הייתי קוראת לזה קריצה- קריצה אדג'ית לעולם האופנה.  בעיקרון אני אוהבת להגדיר את זה כמשהו שהוא כיף, תכשיטים שהם בכיף".

מי הקהל שלך? למי את פונה?
"כל אחד. יצאו לי בדוכנים אפילו נשים מאוד מבוגרות שבאו לקנות את התכשיטים שלי וזה מקסים בעיניי. הרבה גברים קונים את הדברים שלי גם". "אני זוכרת שמישהי מאוד מבוגרת שלחה לי הודעה ב-Etsy בנוגע לשרשרת 'חי' שעשיתי מאותיות מגנטיות צבעוניות. בעמוד המכירה של השרשרת רשמתי משהו על כמו 'מי שמכיר את השרשרת היה מבין למה זה משעשע ואין כוונה לפגוע'. זהו, זה כל מה שרשמתי. הגברת הזו שלחה לי הודעה מאוד ארוכה והיא כתבה בה שהיא חושבת שהתכשיטים שלי הם אחד הדברים הכי יפים שהיא ראתה והיא לא מבינה איך מישהו יכול להיעלב ממשהו שבסך הכל אומר חיים. היא חשבה שזה מדהים. זה פשוט ריגש אותי לראות שמישהו שהכי לא קשור בעולם, ראה את זה והבין את הקטע ואהב את זה. זה מקסים בעיני. אני יושבת המון בבית, עושה את התכשיטים שלי ואומרת לעצמי 'ואי, זה כזה שטיק שלי, מי בכלל יבין את השטויות האלה?' אבל כשמישהו בא אליך ואומר את הדברים האלו זה נחמד. מבחינתי כל מי שאוהב ומעריך את התכשיט מוזמן לענוד אותו, העיקר שיהיה בגאווה".

ומה התוכניות לעתיד?
"עכשיו אני מסיימת ללמוד בשנקר עיצוב חלונות ראווה ובקרוב אני הולכת לעשות road trip כזה בארה"ב, בערך שנה, ואני הולכת לקחת איתי את גרוזיני לשם. אני חושבת שמאוד יצליח לי שם. באירופה, למשל, אנשים מחפשים את הייחודי. כשהייתי בברלין ובלונדון הראיתי לאנשים את הקטלוג שלי והם התלהבו מזה. אם אובמה למשל יחליט לשים איזה עגיל זה יהיה ממש מגניב בעיני. התכשיטים הכי יפים על שחור, אין מה לעשות".

groozini.com

יום שישי, פברואר 8

▐אין מנוח

 לא רק בחיי הפרטיים. ימים ללא מנוח גם בעולם האופנה. צילום:תצלום מסך 
בחודשים האחרונים מוצא אני עצמי באין מנוח. אמנם אין המנוח הינו מבורך, שהרי הוא מעיד על חיים עשירים, אך כמובן שעובדה זו מונעת ממני דברים רבים ועשירים לא פחות- כמו כתיבה בבלוג הזה, למשל. במהלך החודשים הללו המשכתי, למרות הריצה הבלתי פוסקת, לעקוב אחרי תצוגות האופנה מסביב לעולם- קולקציות קדם חורף, בגדי גברים ושמלות קוטור העסיקו אותי לא מעט. להיות מעודכן, החלטתי, לפחות זה. 
והנה, היום, כאשר חזרתי אני לביתי לאחר יומיים של "באין מנוח" פתחתי את האינטרנט וגיליתי כי הגיע צו השעה: תמונות מקולקציות חורף ניו-יורקריות כבר מוזרמות חיש מהר אל סטייל.קום. לא סיימתי לעבור על אחת והרשימה "התרעננה", השמות התחלפו ונוספו עוד תצוגות חדשות לצפייה. מדהים, אמרתי לעצמי, מדהים אך מאוס. ושלא תבינו אותי לא נכון- עושר עיצובי הינו דבר מבורך ואין הוא מובן מאליו, אך זהו עושר שעלה על גדותיו והגיע לרמה הנהוגה לכנות "יותר מידי". יותר מדי מה? יותר מידי קולקציות, אלוהים, שהרי אין אנו צריכים כל כך הרבה טקסטיל ממותג בשנה אחת בודדה. מדובר בשגעון לא נגמר- עם השנים מספר המעצבים עולה, מספר הקולקציות נוסף ובעולם שבו חור באוזון התחיל להפריע לנו קצת יותר מחור במכנסיים אין אני מבין מה הטעם. זה מסחרר, זה מיותר, זה מוריד מערכו. אני אעמוד בקצב, אני בטוח, אך לכמה זמן?

יום שישי, דצמבר 21

▐פרסום לא יציב

⌡ פרסם שעות נוספות. ג'ון גליאנו, מעצב דיור לשעבר. מקור  ⌠
גל תקשורתי בעניין כניסתו של המעצב הצעיר אלכסנדר וונג לבית האופנה בלנסיאגה שטף את התקשורת. באחת מהכתבות צוטטה איזבל בושו, הלא היא המנכ"לית של בית האופנה הספרדי-איטלקי מאז 2007: "אחרי מה שקרה עם ג'ון גליאנו בדיור, היו שחשבו שהמותגים מקדמים יותר מדי את המעצבים הפרטיים". משפטים כמו זה של בושו נסחפו לחוף כמו מדוזות מאותו גל עצום מימדים. הלא זה ברור שעם כניסה חוזרת של ה"מסחרי" אל ה"אומנותי", בטח שבנסיבות אלו, תעלה השאלה הגדולה: האם באמת מותגי היוקרה בתחום האופנה מקדמים יתר על המידה את המעצבים עצמם?

ניתן להגדיר שאלה זו כשאלת התרנגולת והביצה של עולם האופנה. מותגים רבים קמים, לרוב נושאים את שמו של מי שעמד מאחוריהם בהקמתם, ולאחר שנים מתנתקים מאותה אחיזה בבעליהם. רובם ממשיכים הלאה, מעטים לא. בז'יל סנדר היה זה ראף סימונס שלקח את המושכות בשלב מסוים( ועכשיו הייתה זו ז'יל עצמה שחזרה לתפקיד) ואצל מרג'יאלה היו אלו מעצבים מטעם קבוצת דיזל אשר רכשה את המותג לפני כמה שנים. הנסיבות שונות, המחליפים הם אלו ואחרים, אך רק הזמן מראה לנו היכן ההצלחות. ונחזור לשאלתנו: בכדי להגיע למסקנה מסוימת בעניין, יש להפריד את סקאלת המותגים בתחום האופנה לשתי מחלקות: מותגים עממיים ומותגי יוקרה. בזמן שאף אחד מאיתנו לא יודע לספור, אף לא על יד אחת, את המעצבים שעומדים במחלקה הקריאטיבית ב-ZARA אנו יודעים להגיד במדויק מי היא האישיות החוזה והמפעילה שעומדת בראש בית האופנה "ורסאצ'ה". הקונה הקטן מחפש את הדמות, את אותה אישיות. לעולם האופנה תקופה גדולה וזכורה בה הוא התנהל כמשפחה קטנה וחמה; כולם מכירים את כולם, כולם יוצרים ועובדים. אמנם השנים עברו והיחס השתנה, אך האושיות הן עדיין העניין, ומי שמצליח גם ליח"צן את עצמו כמו שצריך- זוכה לתהילה גדולה פי כמה וכמה.

⌡ היישר אל היח"צן הבא. ניקולא גסקייר מנופף לשלום מהתפקיד בבלנסיאגה, ספטמבר 2012. מקור ⌠
בעולם הסוגד לכסף יש מן ההגיון להתמקד במותג ולחזק אותו, שהרי בני אדם הם עניין לא יציב שלא תמיד אפשר לייצב בעזרת משרד יחסי ציבור חדש, אך לא יעזור כלום- אנחנו מעריצים פרסונות ודמויות בצורה שונה מאהבתנו למותגים, ואנחנו הכי אוהבים כשהם משתלבים יחדיו. קולקציות קפסולה כמו של אנה דלו רוסו מצליחות כל כך רק כיוון שהן של אנה דלו רוסו, ולא משנה מי מייצר אותן קודם- בין אם זו H&M שעשתה זו במקור ובין אם זו קסטרו. בני אדם קונים את ליבנו, מרגשים אותנו, וקל לנו יותר להתחבר אליהם מכיוון שהם דומים לנו, בטח יותר משלושת הפסים של אדידס. קבוצות כמו PPR, שמחזיקה בבעלות בלנסיאגה, צריכות להבין כי קידום המעצב הינו תהליך טבעי ואף רצוי, שהרי הוא כלי פרסום של המותג יותר ממה שאנו מודעים לו. גם פה, אגב, וונג עושה את העבודה כמו שצריך.

יום שבת, נובמבר 17

▐אסתטיקה קלה

 
 
          
[הפקה מתוך ווג יפן דצמבר 2012. תמונות: מקור ]
אסתטיקה קלה משעשעת אותי. אני מוצא בה מושא להערצה, משהו אשר אני שואף לו. אני יוצר, אני שומע ואני מחליט דרכה, משמע אני חי אותה. המוצר כבר מזמן אינו גרעין מהותו של עצמו, אפילו לא מגדיר זהותו- זוהי האסתטיקה אשר נטפלת אליו ואף גוזלת ממנו את בתוליו. אנחנו אוהבים לפתוח את השקית כיוון שאנו כמהים למשהו בתול בעולם שבתוליו כבר ממזמן איבדו אותו, והוא את עצמו.
ההפקה המקסימה הזו לקוחה מגליון דצמבר של ווג יפן, והיא פשוט קורצת לעין ומשעשעת.