סיפורים רבים לא שלחתם. אפילו לא אחד. אתם בכלל קוראים את הבלוג?, אני מניח שכן, מרפרפים בו טיפה ולאחר מכן פשוט עוברים לבלוג הבא, כי למי יש כוח להגיב?
לאחר הפוסט בטעם של פעם, מיכל, חברת המשפחה( שאפשר להגדיר אותה כחלק מהמשפחה), החליטה לכתוב לי את זכרונותיה מהתופרת מתקופת ההילדות. אין לי הרבה מה להוסיף, אז הינה הקטע:
"יום תופרת"- אני זוכרת את זה, כאילו והיה היום. התופרת היתה מגיעה אלינו הביתה מוקדם בבוקר, ליום שלם של עבודה. כל הבית היה מתמלא חיים חדשים – בדים (שקנינו מבעוד מועד) חוברות תפירה עמוסי גזרות ורעיונות , חוטים צבעוניים, סרט מדידה (הידוע בשמו "מטר") , כפתורים, ובעיקר – מכונת התפירה, שנפתחה ברוב כבוד והדר . זה תמיד נראה כמו אחד מפלאי העולם, השליטה של התופרת במכונה המופלאה הזאת - יד ימין על הגלגל, והרגליים על הדוושה, בקצב אחיד...
ובתוך כל זה היו מדידות, וסיכות, סימון אורך, תפר "מחלף" (מחלב ?) ועוד פטנטים. יום שלם של המולה, שבסופו – שמלות חדשות לאמא, ולפעמים גם לי.
ובסוף היום – הטאטוא הגדול, שלא ישארו חלילה סיכות על הרצפה, והמדידה הסופית מול הראי....כל הטכס הזה התרחש פעמיים בשנה לפחות, והוא טבוע בזכרונות הילדות שלי.
ויש גם קופסת תפירה - מעץ, בעלת קומות, שבה שוכנים ברוב הוד והדר כפתורים מסוגים שונים, לחצניות, סיכות בטחון, מחטים וקרסים, וחוטים בכל מיני צבעים...... מסוג האוצרות, שהיום כבר לא מוצאים.
פוסט קצר, אכן, אבל אני חושב שעם כל מילה ומילה בו עולה האווירה-מן סוג של ארומה מתוך מילים, משהו שאי אפשר להסביר אותו(אפשר- ורק מיכל מצליחה). שבת שלום לכולם, והרבה מנוחה.
אוריגאמי.
לאחר הפוסט בטעם של פעם, מיכל, חברת המשפחה( שאפשר להגדיר אותה כחלק מהמשפחה), החליטה לכתוב לי את זכרונותיה מהתופרת מתקופת ההילדות. אין לי הרבה מה להוסיף, אז הינה הקטע:
"יום תופרת"- אני זוכרת את זה, כאילו והיה היום. התופרת היתה מגיעה אלינו הביתה מוקדם בבוקר, ליום שלם של עבודה. כל הבית היה מתמלא חיים חדשים – בדים (שקנינו מבעוד מועד) חוברות תפירה עמוסי גזרות ורעיונות , חוטים צבעוניים, סרט מדידה (הידוע בשמו "מטר") , כפתורים, ובעיקר – מכונת התפירה, שנפתחה ברוב כבוד והדר . זה תמיד נראה כמו אחד מפלאי העולם, השליטה של התופרת במכונה המופלאה הזאת - יד ימין על הגלגל, והרגליים על הדוושה, בקצב אחיד...
ובתוך כל זה היו מדידות, וסיכות, סימון אורך, תפר "מחלף" (מחלב ?) ועוד פטנטים. יום שלם של המולה, שבסופו – שמלות חדשות לאמא, ולפעמים גם לי.
ובסוף היום – הטאטוא הגדול, שלא ישארו חלילה סיכות על הרצפה, והמדידה הסופית מול הראי....כל הטכס הזה התרחש פעמיים בשנה לפחות, והוא טבוע בזכרונות הילדות שלי.
ויש גם קופסת תפירה - מעץ, בעלת קומות, שבה שוכנים ברוב הוד והדר כפתורים מסוגים שונים, לחצניות, סיכות בטחון, מחטים וקרסים, וחוטים בכל מיני צבעים...... מסוג האוצרות, שהיום כבר לא מוצאים.
פוסט קצר, אכן, אבל אני חושב שעם כל מילה ומילה בו עולה האווירה-מן סוג של ארומה מתוך מילים, משהו שאי אפשר להסביר אותו(אפשר- ורק מיכל מצליחה). שבת שלום לכולם, והרבה מנוחה.
אוריגאמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה